ראשי » ארמנים בישראל » “אנחנו אזרחים סוג ג, אומר הפטריארך הארמני של ירושלים.

"אנחנו אזרחים סוג ג, אומר הפטריארך הארמני של ירושלים.

תמונה: Archbishop Nayrhan Manougian.Credit: Lauren Gelfond Feldinger

"אם ישראל תכיר ברצח העם הארמני זה לא יהיה סוף העולם" כך אומר ראש הכנסייה הארמנית החדש בירושלים,אותה הכנסייה שתחילתה עוד בימי המאה הרביעית לסה"נ. הדבר היה אפילו יכול לעזור ביצירת תחושה של שייכות בקרב הקהילה ושהם פחות מנותקים משאר חלקי העיר והמדינה.

לאחרונה, בשעת אחר צהריים ירושלמית של העיר העתיקה, המנהיג החדש של הפטריארכיה הארמנית קיבל יחס מלכותי. כּמַרים בגלימות שחורות ועולי רגל צעירים כמו גם ותיקים כאחד אשר מבקרים מארמניה, צילמו תמונות וחייכו בהתרגשות תוך כדי שהמתינו בתור הארוך, לנשק את ידו של הארכיבישוף נוּרְהַאן מַנוּג'יאן במהלך קבלת הפנים.

הפטריארך ה – 97 של ירושלים שנבחר בינואר השנה, מַנוּג'יאן, הוא כיום אחד ממנהיגי הנוצרים הארמניים המובילים בעולם כולו, בקהילה אשר פזורה ברחבי הגלובוס. בירושלים, היכן שתחילתה של הנוכחות הארמנית הנוצרית היא עוד מלפני 1700 שנים כמעט, הוא למעשה גם אחד מאנשי הכמורה מהחזקים ביותר בעולם הנוצרי. הפטריארך הארמני שותף בהשגחה על אתרים נוצריים עתיקים ביחד עם הפטריארך היווני – אורתודוכסי והפטריארך הקתולי (של הכנסייה הקתולית – רומית LATIN).

אך למרות הנוכחות ההיסטורית, הקהילה הארמנית הזעירה אשר בעיר העתיקה, לעתים קרובות מרגישה נדחקת אל השוליים, כך אמר מַנוּג'יאן לעיתון הארץ. בעוד שמספר חברי הקהילה מתכווץ ללא רחמים והוא כעת לא יותר מכמה מאות, הוא מודאג מהשאלה האם יהיו דורות המשך. חיי היום יום, לדבריו, הם בעצם גם אקט של איזון במציאת המקום בין הקהילות החזקות הקיימות: היהודית – ישראלית וזו הפלסטינית – מוסלמית. משכילים ישראליים מהדהדים בהבעת הסכמתם על אותן הדאגות.

במרכזו של חוסר הביטחון והסכנות של הארמנים בירושלים, נמצאת נוכחות הממשלות הרציפות של ישראל אשר שלטו בהם מאז שנת 1967, אבל יחד עם זאת הם עדיין לא הכירו אף פעם באופן רשמי ברצח העם הארמני משנת 1915 או את כמות מקרי המוות והקורבנות המוערכת של כמליון וחצי בני אדם, ע"י כוחות האימפריה העות'מאנית התורכית.

כאן, הארמנים מאמינים שהשתיקה של ישראל בנוגע לאירועים של 1915, מבוססת על שמירת האהדה עם ממשלות תורכיה.

"אם אתם שואלים אותי, הכרה ברצח העם זהו הדבר שהם צריכים לעשות, " אמר מַנוּג'יאן לגבי ישראל. "מה כבר יקרה אם הם יקבלו ויכירו בזה? זה לא יהיה סוף העולם."בשלב ההתחלה, הפטריארכיה דחתה את הכתרתו הרשמית של מַנוּג'יאן לתפקיד,בהמתנתה להתארגנותה מחדש של ישראל וממשלתה החדשה לאחר הבחירות לכנסת ב – 22 לינואר. אך ככל שהחודשים חלפו והפניית ההכרה עדיין הייתה נעלמת מצידה של ישראל, הפטריארכיה בכל מקרה ערכה את ההכתרה הרשמית ב – 4 ביוני.

אין חוק המחייב את הדבר, אך שליחת מכתב הכרה רשמי היא מסורת של ארץ הקודש עוד מימיי העידן העות'מאני, ציין מַנוּג'יאן. "מכתב ישראלי ראשון שכזה נחתם ע"י ראש הממשלה בן גוריון."

דובר ראש הממשלה הנוכחית לא הסביר את הסיבה לעיכוב. אך הד"ר אמנון רמון, מומחה בנושא נוצרים בישראל מטעם האוניברסיטה העברית והמכון ללימודי ארץ ישראל, אמר שהרושם שלו הוא שהעיכוב אירע מסיבות בירוקרטיות והעדר סדרי עדיפויות. בספר המחקר שלו משנת 2012, "נוצרים ונצרות במדינה היהודית" (פורסם בעברית ע"י המכון ללימודי א"י), הוא גילה שיחסי מדינת ישראל עם הנוצרים ומוסדות כנסייתיים שלהם, נמצאים בסדר עדיפות מן הנמוכות במדיניות ובאופן המעשי, של הגופים הלאומיים והמקומיים, כך כתב.

בעוד שרמון משקיע בעבודתו לשיפור יחסי ממשלה עם הנוצרים, הוא גם מעודד את הנוצרים, כולל את הארמנים, שלא לאפשר התראות שיעצרו בעדם מלעסוק בשתדלנות שלהם לצרכיהם וענייניהם העצמיים. נוצרים "צריכים להסתכל על הצד הישראלי, על הצד הפלסטיני, להיות מאוד זהירים והדבר לעתים עלול להוביל אותם לחוסר מעש."

הארמנים של העיר העתיקה חיים יותר בקירבה לפלסטינים ואומרים שיחסיהם איתם הם יותר טובים מאשר עם ישראל באופן רשמי, או עם חלק משכניהם היהודיים. הבישוף אָריס שירְוַונִיאן אומר ש"הם לא יורקים לעברנו," בהתייחסו לתופעה אשר לעתים נתקלים בה אנשי כמורה בעיר העתיקה.

להיות נוצרי בירושלים זהו דבר מסובך, כך הוסיף. "כאשר יש לך עסק עם שני צדדים (הישראלים והפלסטינים), בעצם מוטל עליך לא להיות בעד צד אחד מהם וכנגד השני."

הראשונים לאמץ את הנצרות

לארמנים ישנה נוכחות רבת שנים והמשכית, לפחות מאז המאה הרביעית לספירה הנוצרית, אחרי שארמניה הייתה האומה הראשונה בשנת 301 לספירה, לאמץ את הנצרות כאמונתה הרשמית, סיפר יואב לף, מורה באוניברסיטה העברית להיסטוריה ולשפה הארמנית.

עד למלחמת העולם ה – I, רוב הארמנים כאן היו נזירים או אנשי כנסייה אחרים. לאחר המלחמה, המספרים בירושלים גדלו, מאחר שארמנים נמלטו מרצח עמם ופיתחו כאן קהילה חילונית מלאת חיים.

כמו כן, היו גם אומנים אשר הגיעו לעיר בשנת 1919 תחת חסותו של המנדט הבריטי בכדי לשפץ ולחדש את אריחי הקרמיקה המעוטרים בבהירות רבה בכיפת הסלע. אומנותם בצביעה ידנית באריחים ובקרמיקה, השפיעה באופן ניכר על המורשת האמנותית של ירושלים. ניתן עדיין בימינו לראות זאת בחזיתות אדריכליות, בסמלים שונים ובקדרוּת בבתים ישראליים ופלסטינאים. הפטריארכיה גם פתחה כאן סטודיו לצילום בשנות ה – 50 של המאה

ה – 19, והדיוקנאות התקופתיים אשר נעשו ע"י כמה מצלמי הסטודיו, עדיין מפורסמים כיום. עד למלחמה הערבית – ישראלית בשנת 1948, הארמנים המקומיים חיו רובם בירושלים, ומעטים אחרים בחיפה,יפו, לוד, רמלה ורמאללה גם, כ – 25,000 סך הכל במספר, מספר מַנוּג'יאן. בעוד שמרביתם נמלטו מן המלחמה לאיזורים מסביב כגון רמאללה, ירדן, לבנון – מספר אלפים הגיעו בסופו של דבר לרובע הארמני שבעיר העתיקה. אך עם התפתחותה של הכלכלה, התווספות מתחים פוליטיים והעדר הזדמנויות, הרוב עזבו במשך השנים. לא קיימות סטטיסקות רשמיות, אך היסטוריונים מעריכים שיש כ – 3000 איש ממוצא ארמני בישראל, אך רובם אינם מזדהים עם הקהילה, הם מגיעים הנה מבריה"מ לשעבר היות ונישאו עם יהודים/יות.

"אני חושש שאם דברים ימשיכו בצורה זו, לא יישארו כלל נוצרים בארץ הזאת," הוא אמר, ברומזו על תופעה רחבת היקף של יציאה המונית של נוצרים מכל העדות וכתות מתחומי ארץ הקודש. העיר והמדינה אינן עוזרות לארמנים לשגשג, הוסיף. "אף אחד לא יודע כלום על ארמניה ו/או ארמנים…זה לא נמצא אפילו ברשימת ענייניהם. אנחנו לא שייכים לקהילה – הם לא מקבלים אותנו כחברים. אנחנו אזרחים סוג ג'. "

מה שמצית את התחושה הזו הם תקריות של יריקות שקורות מדי פעם. ב – 19 ביוני, למשל, גבר יהודי אורתודוכסי ירק לעבר רגליו של הפטריארך מַנוּג'יאן במהלך תהלוכה של אנשי דת בכירים מהכנסייה בזמן שהם צעדו לכיוון כנסיית הקבר הקדוש. הבישוף שירְוַונִיאן אשר היה נוכח, סיפר שמקרים כאלו של יריקות ירדו במהלך השנה האחרונה אבל ש"אתה לעולם לא יכול לדעת מתי הדבר עלול לקרות בזמן הליכה אקראית ברחוב…רוב היהודים הם אנשים שרוחשים כבוד, אבל חלק מן האולטרה – אורתודוכסים היהודיים, יורקים בעיקשות."

דובר מטעם משטרת ירושלים דיווח שהם קיבלו שתי תלונות מן הארמנים על מקרי יריקות השנה. קטין כבן 16 ומבוגר, שניהם נעצרו ועוכבו למשך כמה שעות. "אנו יודעים על כך רק אם התלונה מתויקת," הוסיף הדובר. "אנחנו תמיד מציעים לתהלוכות הכנסייה ליווי משטרתי, בשל הידיעה על אותה הבעיה הזאת." חופש התנועה אל תוך ואל חוץ העיר העתיקה הוא גם בלתי צפוי. מאחר והרובע הארמני שוכן בתוך גבולות החומות של העיר העתיקה, הוא מסתמך על מיקומו של שער יפו לשם הגישה לשאר העיר.

אך העיר סוגרת את השער לתנועת כלי רכב למשך מספר שעות בכל פעם, בלמעלה מ – 40 ימים בשנה, במהלך אירועים גדולי היקף כגון פסטיבל האורות שהיה לאחרונה ומירוץ המכוניות, מספרים לנו אנשי הכנסייה. ב – 16 ביוני, הפטריארכיה הלאטינית (קתולית – רומית) הוציאה לאור הצהרה בשמם של תושבי העיר העתיקה, עולים לרגל, כנסיות ופטריארכיות, אשר נאמר בו ששער יפו הינו "הגישה היחידה לפטריארכיות שלנו, לכנסיות ולמנזרים. במקום למצוא פתרונות להפרעות כאלו ואחרות אשר גורמות לאי נוחות רבה ושיבושים, המצב הפך להיות מרע לגרוע."

בשבועות האחרונים מַנוּג'יאן סיפר שהוא נאלץ לקבל אישור משטרתי בכדי לנסוע דרך שער יפו בחגיגות העלייה השמיימה של ישוע, לבטל תכניות להיות נוכח באירוע בשגרירות בתל אביב ולנחם עולים לרגל שקיבלו סירוב גישה וכניסה לאתרי העיר העתיקה בשל סגירות מעברים. העירייה, הוא אמר, "היו אמורים לפחות לקרוא לראשי הקהילות, לדווח להם ולשאול אותם, 'מה דעתכם/מה אתם חושבים'? ובמקום זאת, הם רק מודיעים ומבצעים."

דובר מטעם העירייה הסביר שהגישה סגורה לכלי רכב של תושבי המקום אך ורק במהלך שעות מסוימות אשר מודיעים עליהן מראש, במהלך פסטיבלים עירוניים מסוימים – כמו למשל באירועי פורמולה 1 ובתשעת הימים של פסטיבל האורות שהיו לאחרונה. בנוסף, ישנן לעתים עוד כמה סגירות זמניות של שערים בעיר העתיקה, בימי חג של אחת מן הקבוצות הדתיות השונות בעיר. בזמנים ובשעות אלו, תושבים עם מכוניות יכולים להשתמש בשערים אחרים, כך הסביר.

בהתמודדותה מול משרד הפנים של ישראל, גם כאן הפטריארכיה מתוסכלת וצריכה להמתין "חודשים או שנים", אומר מַנוּג'יאן, כדי לתת אשרות ויזה להבאת ארמנים ללמוד או ללמד בבתי הספר של הרובע ובסמינר. כמרים אשר הוסמכו לכל חייהם לשרת את הפטריארכיה בירושלים ואשר מקבלים אשרות (ויזה), מוצאים עצמם מחויבים לחזור שנה אחר שנה אל משרד הפנים בכדי לחדש אותן. האב פּקְרַאד דֵרְגֵ'קיאן, כומר של הפטריארכיה מזה כ – 32 שנה כבר, אומר שכאשר הגיש בקשה לקבלת מעמד תושב ירושלים, נאמר לו שהוא חי בירושלים כל כך הרבה שנים בעיר בעזרת ויזות ללא כל בעיה, ולכן הוא אמור להמשיך כך. אנשי כמורה "לרוב מקבלים סירוב לתושבות בירושלים," סיפר. "אז הפסקנו להגיש בקשות."

נוצרים מכל העדות והכתות נתקלים בבעיות בקבלת ויזות לצורכי לימודים וללמד כאן, ולאלו אשר ישנן משימות ארוכות טווח יש בעיות בקבלת מעמד תושב קבע בירושלים, כך אישרה לנו חוקרת הנצרות, הגב' יסְכָּה הַרָני.

ישנם אפילו "מנהלי בתי חולים נוצריים ואנשי צוות אשר מקדישים את כל חייהם לצדקה במוסדות בריאות המוכרים ע"י המדינה ואשר מחזיקים בלא יותר מאשר ויזה זמנית," היא סיפרה.

משפרים את הדו שיח

סגנית ראש העיר, נעמי צור, אשר נכחה בהכתרתו של מַנוּג'יאן ב – 4 ביוני, אמרה שהיא אינה חושבת שהליכי קבלת הויזה עבור אנשים שהם לא תושבים בבירה, מחמירים יותר מאשר במדינות אחרות. צור אומרת גם שהיא מתייחסת לעניין שיפור הדו שיח בין הקהילות השונות של ירושלים כחלק חשוב בעבודתה. שוטר מונה כאיש קשר בין הנוצרים מן העיר העתיקה למוסלמים ולכוחות, וכמו כן ישנו גם איש קשר בלשכתו של ראש העיר לענייני קהילות מיעוטים, כך הוסיפה ואמרה.

צור הכחישה שהעירייה דוחקת הצידה את הקהילה. בלשכתו של ראש העיר נפגשים עם ארמנים לעתים קרובות, משתפים אותם באירועים, כגון "סימפוזיון עלייה לרגל ירוקה", ועוזרים להם בפרויקטים, כך סיפרה.

בכל אופן, היא מסבירה – כאשר מדובר בסגירת רחובות מסוימים במהלך פסטיבלים שבהם עשרות אלפי אנשים נהנים מהם, "אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן."

"מכל הקהילות הנוצריות בירושלים, הקשר של העירייה עם זו הארמנית, היא חיובית ביותר," טוענת צור. "תרומתם לעיר היא אדירה."

מן האוניברסיטה העברית, הד"ר אמנון רמון אומר שבעוד שלמדינת ישראל אכן יש גופים רבים אשר מטפלים בענייני נוצרים – כגון המשטרה, משרד הפנים, משרד החוץ, העירייה – הוא אינו חושב שהרשויות מראות מספיק הבנה בצורה שבה הם נותנים את שירותיהם עבור הקהילות הנוצריות. ישראל, כך הוא אומר, בסופו של דבר דוחקת אותם הצידה מסיבות מורכבות: בורות וחוסר אינפורמציה, זיכרון דל של קשר היסטורי יהודי – נוצרי, השפעה אולטרה אורתודוכסית, העדר גוף יחיד אשר יהיה המתאם לעניינים של הנוצרים ובעיקר אג'נדה לאומית עמוסה יתר על המידה בעניינים ביטחוניים ובעיות סוציאליות וכלכליות.

בכדי לעזור לשפר את המצב, רמון וחוקרים נוספים וארגונים כגון המרכז הירושלמי לקשרי נוצרים/יהודים, ארגון שאינו ממשלתי, מביאים חברי ממשלה ממדינת ישראל ופלגים עירוניים בכדי להפגישם עם נוצרים; הוא רואה את התועלת שבזה כדבר הדדי.

בהרהוריו על יחסי ישראל עם נוצרים בכלל ועם ארמנים בפרט, מַנוּג'יאן מושך בכתפיו.

"אינני יודע מה ישראל חושבת. אני מרגיש שעוד יכול להיות להם אכפת פחות ממיעוטים. אולי בעמקי נפשם הם מנסים להפחית את מספרינו כך שלא יהיו ארמנים. יכול להיות? אני לא יודע."

כאשר התבקש מַנוּג'יאן לסכם במילה אחת כיצד הארמנים חשים פה, הוא עונה "לא חשובים."