שאלה: שר החוץ מירזויאן, לאחר שיחות שלום מוצלחות שהסתיימו בחודש שעבר, משרד החוץ שלכם פרסם הצהרה שלפיה הסכם השלום מוכן לחתימה. הרגע שמעת את עמיתך האזרי מציין כמה מהחששות שיש לבאקו לפני החתימה על ההסכם. האם ירוואן מוכנה להתייחס לחששות אלו? והאם לכם יש הסתייגויות מההסכם, אם בכלל?
ארארט מירזויאן:
ובכן, תודה רבה על ההזמנה. אני מצטרף לעמיתיי בהבעת הערכה למארגני הפורום הדיפלומטי הנהדר הזה.
לגבי שאלתך – זה עניין של גישה. איני חושב שחפירה עמוקה מדי בעבר תהיה בונה כרגע, או שתסייע לנו להגיע לפתרונות מועילים לכל הצדדים.
אני מעדיף להתמקד בהווה ובעתיד, כי אם נתמקד במכשולים, בסוגיות היסטוריות, אם נתחיל לדון בשאלות כמו איזו טריטוריה הייתה שייכת למי לפני מאה שנה, או מי הרג יותר מבני הלאום האחר – נגיע שוב לעימות. לעומת זאת, השאיפה של ממשלת הרפובליקה של ארמניה ושל העם הארמני, לפחות מצידנו, היא לבנות שלום יציב באזורנו, בראש ובראשונה באמצעות נרמול היחסים עם אזרבייג'ן.
אתה צודק לחלוטין: לאחר מו״מ ממושך הצלחנו להסכים על נוסח טיוטת הסכם השלום, ואף הצענו להתחיל מיד בהתייעצויות לקביעת המקום, הזמן והתאריך לחתימתו.
האם ההסכם הזה, הטקסט עליו הסכמנו, עונה על כל השאלות האפשריות? כמובן שלא. ואין בעולם הסכם אחד שעונה על כל שאלה ומכסה כל נושא. זהו בסיס, התחלה של יחסים. כמובן שיש עדיין סוגיות רבות פתוחות, ואנו יכולים להמשיך לדון בהן, להמשיך לבחון דרכים חדשות לשיתוף פעולה – כי זו רק ההתחלה. חשוב לציין שבטקסט המוסכם של ההסכם יש סעיף המקים ועדה דו-צדדית שתדון בכל שאר הנושאים, לרבות פרשנות סעיפי ההסכם וסוגיות נוספות.
שוב, זו החלטה של גישה. מה אנו, כשרי חוץ, מציעים לחברות שלנו בדיון הזה? מה אנו מציעים לאזור ולעולם? לחפור שוב בעבר – או לבנות עתיד משותף ושגשוג לאזרחים שלנו? אנו בטוחים שיש בידינו את כל התנאים החיוביים לחתום על ההסכם הזה, להתחיל שלב חדש של דיאלוג, אולי אפילו עידן חדש של יחסים – של שלום ושגשוג בדרום הקווקז ומעבר לו. זו הגישה שלנו.
השר באיראמוב דיבר על תנאים קונקרטיים מאוד. בנוגע למבנים של מינסק – כבר הבענו מספר פעמים את נכונותנו להתחיל בהליך פירוקם. ניתן לפרקם כאשר אין עוד עימות. זו שאלה מעניינת: האם קיים עימות עכשיו או לא? בשטח – לא, אין עימות בפועל. על הנייר – אין הסכם חתום ומאושר שמכונן שלום ויחסים בינמדינתיים.
אפשר להמשיך לדון פילוסופית בעניין הזה, אבל הפתרון – לפחות מבחינתנו – ברור. עלינו לחתום על ההסכם, לשים קץ לעימות הזה באופן מוסדי, לפרק באותו היום – אם תרצו, באותה עשר דקות – את המבנים. איני קובע אפילו באיזה מסמך נתחיל. בואו נחתום על הסכם השלום. בואו נחתום על פנייה משותפת למדינות החברות ב-OSCE או למזכירות הארגון בנוגע לפירוק. בואו נקים את הוועדה הדו-צדדית עליה דיברתי – ונתחיל לדון בכל הסוגיות האפשריות.
השר באיראמוב גם דיבר על החוקה של ארמניה. ובכן, אם תרצו – גם לנו יש הסתייגות בנוגע לחוקה של אזרבייג'ן. ואיננו אומרים זאת רק לשם סימטריה או כדי לאזן את הדברים – אני יכול להסביר. החוקה של רפובליקת ארמניה מתייחסת להצהרת העצמאות, מסמך בו רפובליקת אזרבייג'ן מגדירה את עצמה כיורשת של הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן. כולנו יודעים שהרפובליקה ההיא הכריזה על ריבונותה על שטחים נרחבים הרבה יותר מהשטח של אזרבייג'ן כיום – כולל, אם איני טועה, כ-60% משטח ארמניה הריבונית הנוכחית.
שוב, זו שאלה של גישה. מהיכן מתחילים? האם אנו מחכים לתשובות לכל שאלה אפשרית ורק אז מקימים יחסים? או שמא בונים על מה שכבר הושג? יש לנו מצב חסר תקדים – ארמניה ואזרבייג'ן הסכימו על טקסט הסכם שמכיר בשלמות הטריטוריאלית של הצדדים בגבולות שהיו בעת פירוק ברית המועצות. המשפט הזה עונה על שאלות רבות. האם נבנה על כך – או שנערער את ההישג ההיסטורי הזה? האם נוסיף עוד ועוד נושאים לשולחן המו״מ ונהפוך זאת לתהליך אינסופי? השאלה היא – האם אנו מתמקדים בעתיד או בעבר?
ארארט מירזויאן (המשך):
אנו רואים ברגע הנוכחי הזדמנות יוצאת דופן. הגענו להסכמה על טיוטת הסכם, אנו מוכנים לחתום, ובכך לשים קץ לעימות בין שתי המדינות שלנו. הגיע הזמן לעשות זאת. ואז, כפי שאמרתי, נוכל להקים מנגנונים שיטפלו בכל שאלה פתוחה שנותרה.
מבחינת מסמכים – כן, אנחנו מוכנים לשקול הצעות של הצד האזרי. אבל אנחנו מצפים לגישה דומה גם מהצד השני. הדדיות היא עיקרון בסיסי בכל משא ומתן. לא ניתן לקבוע מראש שצד אחד חייב לשנות את חוקתו, בעוד הצד השני פטור מלבחון את המסמכים החוקתיים או המדיניים שלו. אנחנו מאמינים בדיאלוג, בגישה מאוזנת, ובבחינה רצינית של כל השאלות.
אם מישהו באמת מודאג מכך שחוקת המדינה השכנה יוצרת איום או כוללת טענות טריטוריאליות כלפיו – הרי שיש מקום לדיון פתוח על כך. אבל צריך לזכור: אם נתחיל להטיל וטו על הסכם השלום בגלל פרשנויות שונות למסמכים פנימיים – לא נגיע לשום מקום.
לסיכום, הרשו לי לומר שוב: ארמניה מחויבת לעקרונות של שלום, יציבות, ודו-קיום בדרום הקווקז. אנחנו מוכנים, ואנו קוראים לצדדים האחרים להתקדם יחד – לא רק למען עתיד טוב יותר לעמינו, אלא גם למען ביטחון בינלאומי, יציבות אזורית, ותקווה לדור הבא.
